הסיפור שלי עם פאי

טוב, שוב בעברית כי מדובר בעמותה ישראלית והטקסט שלכבודו אני כותבת את הפוסט הזה נכתב במקור בעברית.

קוראים ותיקים או כאלה שבמקרה נתקלו בפרסומים של פוסטים ישנים יודעים עליי כמה עובדות שקשורות לכלבים:

- היה לי כלב לברדור מעורב עם גולדן רטריבר שקראו לו פונצ'ו. אימצתי אותו כשהיה גור וגידלתי אותו כמעט 12 שנים.

- כשפונצ'ו היה כבר מבוגר (כמעט בן 11) התחלתי להתנדב בצער בעלי חיים רמת גן והסביבה (לא לבלבל עם עמותות אחרות או הסגרים שנקראים צער בעלי חיים). אני עדיין מתנדבת שם.

- פונצ'ו נהייה חולה כשהיה כמעט בן 12. המחלה תקפה אותו מהר, חזק ובפתאומיות. בגלל סוג המחלה, המהירות שהמחלה התפתחה והגיל שלו - אי אפשר היה להציל אותו. מכלב מבוגר אבל בריא פתאום היה לי כלב שבקושי יכול ללכת וכמה ימים אחר כך כשגילו את הסיבה נאמר לי שהדבר הכי טוב בשבילו זה להרדים אותו (או במילים אחרות - המתת חסד). גם אם יצליחו להציל אותו - זה לא יהיה מעבר לחצי שנה נוספת של סבל.

- כמה ימים של בכי. חזרה להתנדבות. חודש אבל על פונצ'ו.

- אימצתי את פאי, אחד הכלבים החוסים של העמותה. לא יכולה בלי כלב ופאי היה כלב "קבוע" שלי בטיולים בחודשים שקדמו לאימוץ. פאי הוא כלב שנחשב בעייתי ולא כל המתנדבים יכלו לצאת איתו לטיול, אני כן. נוצר בינינו קשר מיוחד.

מה שאתם לא יודעים - קצת אחרי האימוץ מנהלת בית המחסה שנקרא צער בעלי חיים רמת גן והסביבה אמרה לי שהיא רוצה לעשות קמפיין לעידוד אימוץ של כלבים שנחשבים בעייתיים, פחדנים, תוקפניים (עד גבול מסוים) וכאלה. היא בעצמה אימצה אחד כזה מבית המחסה. היא ביקשה שאכתוב טקסט על פאי.

אז זהו, היום פרסמו בדף הפייסבוק של צער בעלי חיים רמת גן והסביבה תמונה שצילמתי את פאי ביום הראשון שלו אצלי בבית. הוסיפו טקסט שלי. קצת קיצרו את מה שכתבו (הטקסט המקורי יותר ארוך עם יותר פרטים) ומשפט אחד שינו קצת כדי שיתאים לקיצור הטקסט. אז זאת התמונה וזה הטקסט המצורף בפייסבוק:

פאי זה כלב שעבר הרבה בחיים שלו. הוא בערך בן שלוש. לא אכנס לכל הטראומות שהוא עבר. הדבר הכי מזעזע שאני יודעת שהוא עבר הוא העובדה שהוא גר תקופה אצל משפחה שלא יודעת לטפל בכלבים וזרקו אותו לרחוב. לא דאגו לבית אחר, פשוט זרקו לרחוב בכל מובן המילה. שבועיים הוא הסתובב ברחוב עד שאספו אותו והוא התחיל שיקום בבית המחסה של צער בעלי חיים רמת גן והסביבה.

פאי היה כלב רזה ועצבני. הוא היה כועס ומשתולל כשהוא היה רואה כלבים אחרים. כשחזרתי איתו מאחד הטיולים התברר לי שהוא כל כך "בעייתי" שלא כל המתנדבים יכולים לצאת איתו לטיול. אבל לאט לאט נוצר בינינו קשר. הוא הראה סימנים שהוא נקשר אליי. היה נצמד אליי לקראת מעברי חציה. הייתי חוזרת איתו מטיול ומתיישבת - הוא היה נעמד על הרגליים שלי ורוצה ליטופים. נשיקות? לא. היה אסור לי לנשק אותו כי הוא לא אהב. ללקק אותי הוא גם לא התנדב.

אחרי חודש של אבל על הכלב שגידלתי מהיותו גור ונפטר ממחלה, אימצתי את פאי. בעצם... אולי הוא אימץ אותי. אז נכון, ביום הראשון הוא היה קצת בהלם. הוא עדיין קצת נובח על שכנים שלנו כשנכנסים או יוצאים מהבניין. אבל לאט לאט הוא נרגע. התחלנו סדרת אילוף, כדי שיוכל להסתדר טוב יותר עם כלבים אחרים ויהיה יותר רגוע בכלל. בינתיים הוא מתרגל לבית שלו. הוא מתחיל גם מעצמו להיות רגוע יותר.

אז נכון, אין לי יותר את הכלב שהיה לי עד לא מזמן, אבל יש לו מקום של כבוד אצלי בלב. ואין שום חרטות שלקחתי אליי את פאי. כל יום איתו זה אושר. אהבתי אותו בבית המחסה ועכשיו אני מאוהבת בו לגמרי. והכלבלב שהתנגד לנשיקות מרגיש שאני אוהבת אותו ושעכשיו אני אמא שלו. עכשיו מותר לי לנשק אותו חופשי כמה שאני רוצה, וזה די הרבה

ובכל זאת - תמונה נוספת לזכרו של פונצ'ו

צער בעלי חיים רמת גן והסביבה

חפץ חיים 4

תל אביב

You can make Google Translate from Hebrew